בעולם האמנות הדיגיטלי, ובמיוחד במחוזות ה-AI, הולכות ומתרבות פלטפורמות שמזמינות יוצרים להגיש עבודות. חלקן רציניות ואמיתיות, אחרות למדו לאמץ את השפה הרגשית של היוצר בן זמננו ולמכור לו בדיוק מה שהוא הכי מבקש לשמוע. הכתבה הבאה היא ניסיון לחדד את ההבדל.
ההבטחה הראשונית
יש פתאום המון מקומות שרוצים לראות את העבודה שלך. זה מתחיל כמעט תמיד יפה. אתר נקי, כותרת מהודקת, ניסוחים שמלטפים בדיוק את האזור שבו יוצרים נוטים להיות הכי ערים, והכי פגיעים. הרי מדובר בחדשנות, במצוינות, בבמה בינלאומית, בקהילה ובחשיפה. לפעמים גם ישנה הבטחה להיכנס לארכיון, לרשימת נבחרים, לאיזו הילה דיגיטלית שמלבישה על העבודה תחושת חשיבות. את גוללת עוד קצת. רואה תמונות וזוכים קודמים, רואה מיתוג שנראה כאילו מישהו ישב עליו עם פינצטה. ורק אחר כך, איפשהו בהמשך, מופיעה שורת המחיר. סכום קטן מספיק כדי לא להיבהל אך מריח גדול מספיק כדי להפוך לשיטה.
על מה הסכומים הקטנים יושבים
אני חושבת הרבה לאחרונה על הסכומים הקטנים האלה. נדמה כי הם יושבים בדיוק על התפר שבין תשוקה לבין תשישות, בין הרצון להיראות לבין העייפות מלנסות להבין איפה בכלל שווה להופיע. הם נוגעים במקום מאוד אנושי. המקום שמבקש לדעת שהעבודה לא התאדתה לתוך הפיד, שלא בילית לילות על דימוי, טקסט, וידאו או סדרה שלמה רק כדי להעלות אותם לעולם ולשמוע בתמורה צרצרים.
אני מכירה את המקום הזה מקרוב. אחרי שנים ארוכות שבהן יצרתי עבור אחרים, התחלתי לפנות יותר מקום ליצירה אישית. ואני מבינה שברגע זה אני נכנסת לשוק אחר לגמרי. שוק שבו אין תקציב מוגדר, אין לקוח שמחכה, אין deliverables מסודרים. יש עבודה. ובעיקר תקווה שמישהו יפגוש אותה.
נוף הפלטפורמות
ובתוך המרחב הזה התרבו מאוד בשנים האחרונות הקולות הקוראים, התחרויות והפרסים, הפלטפורמות, המגזינים, הדירוגים, הבחירות, כל אותן מסגרות שמזמינות אמנים להגיש. חלקן רציניות, חלקן ראויות, חלקן עושות עבודה אמיתית של אוצרות, עריכה, בניית קהילה, חשיפה שיש לה הקשר ומשקל. וחלקן, איך לומר, למדו יפה מאוד את המבנה הרגשי של היוצר בן זמננו.
הן יודעות שאנחנו רוצים ורוצות להיראות. הן יודעות שהמילה "selected" מפעילה משהו. הן יודעות שלפעמים די בלוגו נכון, באנגלית מהודקת ובכמה מוקאפים מוקפדים כדי לגרום להזמנה להרגיש כמו דלת. גם כשהיא יותר דומה לקופה.
ריבונות על היצירה לא נגמרת כשהעבודה מוכנה
אולי דווקא מתוך המתח שבין היוצרת לאוצרת שבי, מחשבות אלו מתחברות עבורי לרעיון ששיתפתי פה בעבר ה"אמהות על היצירה". אם אני מבקשת להיות נוכחת, מודעת וריבונית בתוך תהליך היצירה שלי, הריבונות הזו לא יכולה להיעצר כשהעבודה מוכנה. היא ממשיכה אל הבחירה איפה להגיש ולמי להפקיד אותה. חלק מהאמהות על היצירה היא היכולת להבחין בין מקום שבאמת מבקש לפגוש עבודה, לבין מנגנון שרואה בנו עוד חומר גלם בתוך משפך שיווקי. ולפעמים, זו היכולת להחליט שזה בסדר להיות חלק מהמשפך הזה לזמן מה, כל עוד המטרה ברורה לנו ואנו מהמרים בעיניים פקוחות על קשת התוצאות האפשריות.
הבעיה האמיתית: לא העלות אלא הערפל
העניין הוא לא עצם העובדה שיש דמי הגשה. אני לא תמימה עד כדי כך. יש גופים קטנים שמחזיקים מנגנון, ויש עלויות תפעול, ויש שיפוט, ויש עבודה מאחורי הקלעים. לפעמים גם סכום סמלי הוא פשוט דרך לנהל נפח פניות. אני לא נבהלת אוטומטית מאירו בודדים. מה שמטריד אותי הוא היחס בין מה שמבטיחים לבין מה שניתן בפועל. כמות הערפל. טון הדיבור. השפה של היוקרה, כשהיא מנסה להחליף תוכן.
יש פלטפורמות שמציעות "חשיפה עולמית", ואז מתברר שהחשיפה היא עמוד באתר שכמעט איש לא פוקד. יש תחרויות שמדברות על חבר שופטים מכובד, ורק אחרי חפירה קטנה מתגלה שאין שמות. יש מסגרות שמוכרות "Official Selection" כאילו מדובר באות כבוד בעל משקל תרבותי, כשבפועל מדובר בקובץ גרפי נאה לשימוש באינסטגרם. יש גם מקרים מייגעים יותר, שבהם האותיות הקטנות מחכות בסבלנות בתחתית העמוד, עם תנאים שכדאי היה לדעת קודם - זכויות שימוש רחבות מדי, החרגה של מדיומים מסוימים, או פשוט ניסוח כללי כל כך, שאי אפשר להבין ממנו מה באמת קורה עם העבודה שנשלחה.
כשהתקווה הופכת למודל הכנסה
אולי זה מה שהכי מעסיק אותי: האופן שבו התקווה עצמה הפכה למודל הכנסה.
כי בסופו של דבר, המוצר שנמכר כאן איננו תמיד תערוכה או זכייה, כתבה או אפילו קהל. לעתים קרובות נמכרת האפשרות לדמיין שיראו אותך. הדמיון הזה שווה הרבה. הוא שווה הרבה משום שהוא נשען על צורך אמיתי מאוד. הכרה. עדות. סימן חיים. מבט. קשה להפריז בחשיבות של הדברים האלה בחיים של יוצר. הם מזון ודלק. לפעמים הם מה שמחזיק אותך אופטימי בשבועות של עבודה שאיש עדיין לא הזמין בתכל'ס. כי נו, לפחות יש הכרה בדרך.
ואולי בגלל זה המנגנון הזה מצליח כל כך. הוא לא פועל על יהירות. הוא פועל על כמיהה. על החלק בנו שרוצה שמישהו יגיד, בלי ציניות ובלי התנצלות, כן, יש פה משהו. ראיתי.
שדה ה-AI ומה שקרה לו
בעולם האמנות המסורתי, היו תמיד פערים, שערים, מערכות כוח, קודים נסתרים. שום דבר חדש. ובכל זאת נדמה לי שבשדה הדיגיטלי, ובמיוחד במחוזות ה-AI, הסיפור קיבל האצה. השדה הזה צעיר ופרוץ, בינלאומי, מבריק מבחינה ויזואלית ורווי במעטפת. בכל שבוע כמעט צומחת עוד יוזמה עם שם נוצץ ועמוד נחיתה משכנע. קשה מאוד להבדיל במבט ראשון בין במה שנבנתה מתוך תשוקה אמיתית לתרבות, לבין מכונה משומנת של המרות ותשלומים קטנים. הכול נראה מקצועי. הכול נראה מבטיח.
ובתוך כל זה, היוצר נדרש להיות גם אמן, גם חוקר, גם עורכת דין של עצמו, גם מאבחן כוונות. לקרוא תקנונים. לבדוק מי עומד מאחורי היוזמה. להבין אם "global reach" פירושו קהל אמיתי או פשוט חשבון אינסטגרם פעיל. לוודא שלא קיימת חריגה מתקציב השיווק. כי זה שיווק, לא? ובעיקר, לשאול את עצמך אם השורה הזו בביוגרפיה באמת בעלת משמעות אליה אתה מכוון.
אני כותבת למגזין Prompt, ודווקא מתוך המקום הזה אני מרגישה את ההבדל בכל הגוף. יש הבדל עצום בין במה שמבקשת לפגוש עבודה, לראיין יוצר, לערוך תוכן, לנסח הקשר, לתת מקום ממשי - לבין פלטפורמה שמעמידה במרכז את עצם ההגשה כפעולה צרכנית. אלה שתי תנועות נפש שונות לגמרי. בראשונה יש סקרנות. בשנייה יש משפך.
וכדאי לומר גם את זה ביושר: הרצון בחשיפה איננו חולשה. הוא גם איננו דבר מביך שצריך להסתיר. כל התרבות בנויה, בין השאר, על תשוקה להישמע, להיקרא, להיראות, לגעת. אמנים אינם אמורים להתבייש בזה. להפך. אני חושבת שהמבוכה סביב הרצון בהכרה רק מקלה על פלטפורמות מפוקפקות לפעול. כי כל עוד יוצרים מרגישים שהם צריכים להתנצל על זה שהם רוצים קהל, יהיה קל יותר למכור להם פירורים עטופים בזהב.
השאלות שכדאי לשאול
מה שכן דרוש כאן, אולי, הוא דיוק בשפה ומיפוי.
יש קולות קוראים שמכבדים את האמן. הם אולי לא עשירים, אבל יש בהם בהירות. ברור מי מזמין, למה, מי בוחר, מה מקבלים, מה קורה עם העבודה, מהו ההקשר, מי הקהל. לפעמים יש גם שכר אמן, סיוע בהפקה, לינה, קטלוג, הקרנה, תיעוד. לפעמים אין כסף, אבל יש משמעות אמיתית. חלל נכון. קונטקסט. אוצרות. אנשים שכנראה באמת יפגשו את העבודה.
יש גם אזור אחר, עמוס בהרבה יותר דגלים נוצצים. שם הניסוחים גדולים, הפרטים קטנים, והערך קשה למדידה. אלה המקומות שבהם צריך לעצור ולשאול שאלות פשוטות, כמעט לא רומנטיות. מי השופטים. מה היקף הקהל. איפה פורסמו בעבר העבודות שנבחרו. מה קיבלו המשתתפים מעבר לגרפיקה יפה. אילו זכויות נלקחות. מה בדיוק קורה עם הכסף. כמה מרכזי כאן האמן, וכמה מרכזי כאן המנגנון.
נדמה לי שהשאלה הכי חשובה איננה "האם זה יקר". היא "מה באמת מתקיים פה". כי גם סכום קטן יכול להיות חלק ממכונה די גדולה. ובאותה מידה, גם קול קורא בלי שכר יכול להיות ראוי, רציני, ואפילו נדיב במובן העמוק. כסף הוא סימן אחד. הוא לא הסיפור כולו. הסיפור יושב על הכבוד.
כבוד מתבטא בשקיפות. בזמן שמקדישים להסבר. ביכולת לומר מי אנחנו, למה פתחנו את זה, מה אנחנו מחפשים, מה נוכל לתת, מה לא. כבוד מורגש כשגוף מזמין מבין שעבודה אמנותית איננה קובץ שנזרק לתוך טופס. היא שעות חיים. לפעמים שנים. לפעמים חתיכה ממישהי.
אני לא חושבת שהשדה הזה יתנקה בקרוב. יהיו עוד תחרויות, עוד תעודות, עוד מדליות דיגיטליות, עוד הבטחות. חלקן אפילו יהיו שוות את זה. אני גם לא מתכננת להפסיק להגיש. אני עדיין מאמינה בהזדמנויות. עדיין מאמינה בבמות. עדיין מאמינה ברגעים הנדירים והמשמחים שבהם עבודה יוצאת מהסטודיו ופוגשת עולם שמסוגל להחזיק אותה.
אבל היום אני כבר קוראת עד הסוף. מחפשת את האותיות הקטנות. בודקת מי מדבר ובאיזה "טון". אני מנסה להבין אם יש כאן מבט, או בעיקר מנגנון. אם יש כאן רצון אמיתי בעבודה, או בעיקר הבנה די מתוחכמת של הרצון שלי שירצו בה.